התחלת לעבוד בתרמוקיר, במעבדה, בשנת 2007. (היית אתנו 18 שנה)
התקבלת לתפקיד של עוזר במעבדה והיית אחראי על לקיחת דגימות והכנת שטח העבודה לבדיקות גדולות.
הכרת את כל כלי העבודה לכל משימה שנדרשה.
ניקיון המעבדה והמכשירים היו חשובים לך מאד תמיד,
עבדת כל יום כ- 5 שעות, חרוץ, אחראי ומסור.
הגעת לעבודה בשמחה ועשית כל מה שנדרש ממך
גם בפעמים שהיה לך קצת קשה, התמודדת בכל זאת.
בשנים 2020-2021 כשאוריאלה נעדרה, רוב העומס נפל עליך.
בתקופה זו התייצבת כל יום לעבודה והשקעת מעבר למה שהתבקש.
צלחת את התקופה ונתת לסמיון הרגשה שיש על מי לסמוך.
אנחנו, עובדי תרמוקיר כולם, היינו לך למשפחה.
איתנו יצאת לטיולים וגיבושים והיית חלק בלתי נפרד ברגעים שמחים ואחרים שהיו במפעל.
בצער רב אנו נפרדים ממך חבר יקר. תהיה בליבנו תמיד!
יהי זכרך ברוך
מי ישב עליך שבעה?
לא אח, לא אחות, לא בן או בת. לא בן דוד. אף אחד.
לא רבים מכירים את סיפור חייך, כמה סבלת בילדותך.
אלימות במשפחה, משאירה צלקות לכל החיים.
בגיל צעיר, נשלחת לפנימיה, ילד מעט מוזר, חלוש, כזה שיחטוף מכות סרגל על אצבעות הידיים, גם כשהגיעו למישהו אחר.
כשסיימת את הפנימיה, איש לא חיכה לך עם סיר מרק ומיטה חמה. חיפשת קורת גג. הקרוב היחיד שזכרת את כתובתו, טרק את דלתו בפניך, כשבאת לבקש עזרה.
יצאת לחפש עבודה. בחור צעיר בן 18, לבדו בעיר הגדולה.
הבנת שלונדון לא תהיה עבורך בית. לעולם.
עשית מעשה. עלית לארץ ישראל.
יצאת מהאולפן עם עברית של שבת ומבטא בריטי כבד.
בחרת קיבוץ. מקום קטן, קבוצת שייכות, קהילה, עבודת כפיים.
רחוק מארצך, התחלה חדשה.
בתוך ערבוביה של שפות ומבטאים, ישראלים, ארגנטינאים, ברזילאים, צרפתים, איטלקים, אמריקאיים, סקוטיים, הולנדים, שבדים, הרגשת בחורשים חלק מפאזל, מקיבוץ גלויות, מקבוצה עם שליחות משותפת -
לבנות קיבוץ בארץ ישראל.
בחורשים התאהבת באורוגוואית טובת לב, מלאת שמחת חיים, שושנה ז"ל. חוויתם אושר, יד ביד על שבילי הקיבוץ.
והגורל? הגורל בגד בכם ולא זכיתם לאחוז בזרועותיכם תינוק, ילד משלכם.
דרכיכם נפרדו.
בחריצות המשכת לצאת לעבודה יום יום.
בשעות הפנאי התחלת ליצור. תחילה, פסלוני עץ שהיית מגלף מגזעים שמצאת ברחבי הקיבוץ. קנית ערכת גילוף, קראת, כמו תמיד - אוטודידקט, מלמד את עצמך מאפס. לגלות ולגלף, לגלף ולגלות מה נמצא בתוך גזע העץ הישן.
בו זמנית גילית את עולם היוגה. שוב, ללא מורה דרך, מהספרים שכל כך אהבת ואהבו אותך.
מתנסה, משתדל, להגיע לתנוחות הנכונות, למרות המגבלות הפיזיות ובו בזמן מתמקצע בעבודת גילוף בעץ, שהלכה והתעדנה.
מגילוף בעץ, עברת לחומר. שוב לאט לאט, בסבלנות, המורה של עצמך. הטבעת בחומר, כמו בעץ, את כאבי הגעגוע לאמא, לילד, להורות.
מפיסול בחומר, עברת לאומנות הצילום, שתפסה אותך במפתיע בעת שיטוטיך בעולם. חיפשת דרכים לנצור בעין העדשה, את קסמו: טורקיה, הודו, מרוקו, צכיה, מצרים, רומניה, קנדה ועוד. העולם הגדול קרא לך!
יצאת בעקבות תרבויות עתיקות, הרחבת אופקים סביב כל נסיעה. לא סתם חופשה, ניקוי ראש - קריאה ולימוד לעומק על ההיסטוריה, התרבות והמורשת של אותה מדינה, לפני נסיעתך.
אחרי כמה שנים של העמקה בעדשות מצלמה שונות, פריימים ותעתועי אור, גלשת מאמנות הצילום אל אמנות הציור.
זה התחיל מלנסות לצייר על פי צילום שצילמת בטורקיה. ככה!
ושוב, אוטודידקט, לאט לאט העמקת אל תוך מורכבויות: סוגי נייר, סוגי צבעים ומכחולים, כיצד ליצור גוונים עמוקים ותלת מימד. קראת וקראת וקראת ספרות על אמנות הציור ועל ציירים מפורסמים.
כזה היית! סקרן וידען גדול, שזוכר ציטוטים של גדולי עולם, ורוצה כל כך לחלוק מחוכמתם.
לא היה לך קהל שומעים גדול, שהתאים לרוחבו ולעומקו של הידע שרצית לחלוק, בין המבוגרים.
אבל היה קהל אחר, ששתה בצימאון את סיפוריך.
ילדי בית הספר והגנים.
אהבת לספר להם אגדות שהכרת בעל פה, והם אהבו להקשיב, וגם קצת לצחוק מטעויותך בעברית ומהמבטא הבריטי הכבד.
היית מורה בנשמתך ותלמיד עד יומך האחרון.
השלב שבו נכנסו המחשבים והניידים פתח לך עולמות, windowes, doors, לעולם הגדול. ובמקביל, אפשרויות לחיפוש משפחתך הגרעינית.
נדבך על נדבך אספת פרטים, בניסיון לאתר את אמך, את אחותך, מהן נפרדת בגיל צעיר. תלית תקווה על החיפוש הזה והיא נשארה תלויה באוויר.
משאירה אחריה אכזבה.
בארץ ישראל, בקיבוץ חורשים, מצאת את המקום שלך בעולם.
נכון שאין מי שישב עליך שבעה בביתך, אבל יש קהילה, שעומדת עכשיו סביבך, מכבדת ומוכירה, את אומץ ליבך, את סקרנותך האינסופית, את חריצותך. נוצרת קרוב ללב, את נימוסיך את סיפוריך שאספת וחלקת בנדיבות, עם כל מי שהסכים לעצור ולהקשיב.
קהילת חורשים מלווה אותך היום בדרככך האחרונה, באהבה ובהערכה.
תודה על כל מה שלימדת את כולנו לאורך השנים.
בלעדיך לא הייתי מכירה את שירתה של שינייד אוקונור, באירית.
התחלת לעבוד בתרמוקיר, במעבדה, בשנת 2007. (היית אתנו 18 שנה)
התקבלת לתפקיד של עוזר במעבדה והיית אחראי על לקיחת דגימות והכנת שטח העבודה לבדיקות גדולות.
הכרת את כל כלי העבודה לכל משימה שנדרשה.
ניקיון המעבדה והמכשירים היו חשובים לך מאד תמיד,
עבדת כל יום כ- 5 שעות, חרוץ, אחראי ומסור.
הגעת לעבודה בשמחה ועשית כל מה שנדרש ממך
גם בפעמים שהיה לך קצת קשה, התמודדת בכל זאת.
בשנים 2020-2021 כשאוריאלה נעדרה, רוב העומס נפל עליך.
בתקופה זו התייצבת כל יום לעבודה והשקעת מעבר למה שהתבקש.
צלחת את התקופה ונתת לסמיון הרגשה שיש על מי לסמוך.
אנחנו, עובדי תרמוקיר כולם, היינו לך למשפחה.
איתנו יצאת לטיולים וגיבושים והיית חלק בלתי נפרד ברגעים שמחים ואחרים שהיו במפעל.
בצער רב אנו נפרדים ממך חבר יקר. תהיה בליבנו תמיד!
יהי זכרך ברוך
לא אח, לא אחות, לא בן או בת. לא בן דוד. אף אחד.
לא רבים מכירים את סיפור חייך, כמה סבלת בילדותך.
אלימות במשפחה, משאירה צלקות לכל החיים.
בגיל צעיר, נשלחת לפנימיה, ילד מעט מוזר, חלוש, כזה שיחטוף מכות סרגל על אצבעות הידיים, גם כשהגיעו למישהו אחר.
כשסיימת את הפנימיה, איש לא חיכה לך עם סיר מרק ומיטה חמה. חיפשת קורת גג. הקרוב היחיד שזכרת את כתובתו, טרק את דלתו בפניך, כשבאת לבקש עזרה.
יצאת לחפש עבודה. בחור צעיר בן 18, לבדו בעיר הגדולה.
הבנת שלונדון לא תהיה עבורך בית. לעולם.
עשית מעשה. עלית לארץ ישראל.
יצאת מהאולפן עם עברית של שבת ומבטא בריטי כבד.
בחרת קיבוץ. מקום קטן, קבוצת שייכות, קהילה, עבודת כפיים.
רחוק מארצך, התחלה חדשה.
בתוך ערבוביה של שפות ומבטאים, ישראלים, ארגנטינאים, ברזילאים, צרפתים, איטלקים, אמריקאיים, סקוטיים, הולנדים, שבדים, הרגשת בחורשים חלק מפאזל, מקיבוץ גלויות, מקבוצה עם שליחות משותפת -
לבנות קיבוץ בארץ ישראל.
בחורשים התאהבת באורוגוואית טובת לב, מלאת שמחת חיים, שושנה ז"ל. חוויתם אושר, יד ביד על שבילי הקיבוץ.
והגורל? הגורל בגד בכם ולא זכיתם לאחוז בזרועותיכם תינוק, ילד משלכם.
דרכיכם נפרדו.
בחריצות המשכת לצאת לעבודה יום יום.
בשעות הפנאי התחלת ליצור. תחילה, פסלוני עץ שהיית מגלף מגזעים שמצאת ברחבי הקיבוץ. קנית ערכת גילוף, קראת, כמו תמיד - אוטודידקט, מלמד את עצמך מאפס. לגלות ולגלף, לגלף ולגלות מה נמצא בתוך גזע העץ הישן.
בו זמנית גילית את עולם היוגה. שוב, ללא מורה דרך, מהספרים שכל כך אהבת ואהבו אותך.
מתנסה, משתדל, להגיע לתנוחות הנכונות, למרות המגבלות הפיזיות ובו בזמן מתמקצע בעבודת גילוף בעץ, שהלכה והתעדנה.
מגילוף בעץ, עברת לחומר. שוב לאט לאט, בסבלנות, המורה של עצמך. הטבעת בחומר, כמו בעץ, את כאבי הגעגוע לאמא, לילד, להורות.
מפיסול בחומר, עברת לאומנות הצילום, שתפסה אותך במפתיע בעת שיטוטיך בעולם. חיפשת דרכים לנצור בעין העדשה, את קסמו: טורקיה, הודו, מרוקו, צכיה, מצרים, רומניה, קנדה ועוד. העולם הגדול קרא לך!
יצאת בעקבות תרבויות עתיקות, הרחבת אופקים סביב כל נסיעה. לא סתם חופשה, ניקוי ראש - קריאה ולימוד לעומק על ההיסטוריה, התרבות והמורשת של אותה מדינה, לפני נסיעתך.
אחרי כמה שנים של העמקה בעדשות מצלמה שונות, פריימים ותעתועי אור, גלשת מאמנות הצילום אל אמנות הציור.
זה התחיל מלנסות לצייר על פי צילום שצילמת בטורקיה. ככה!
ושוב, אוטודידקט, לאט לאט העמקת אל תוך מורכבויות: סוגי נייר, סוגי צבעים ומכחולים, כיצד ליצור גוונים עמוקים ותלת מימד. קראת וקראת וקראת ספרות על אמנות הציור ועל ציירים מפורסמים.
כזה היית! סקרן וידען גדול, שזוכר ציטוטים של גדולי עולם, ורוצה כל כך לחלוק מחוכמתם.
לא היה לך קהל שומעים גדול, שהתאים לרוחבו ולעומקו של הידע שרצית לחלוק, בין המבוגרים.
אבל היה קהל אחר, ששתה בצימאון את סיפוריך.
ילדי בית הספר והגנים.
אהבת לספר להם אגדות שהכרת בעל פה, והם אהבו להקשיב, וגם קצת לצחוק מטעויותך בעברית ומהמבטא הבריטי הכבד.
היית מורה בנשמתך ותלמיד עד יומך האחרון.
השלב שבו נכנסו המחשבים והניידים פתח לך עולמות, windowes, doors, לעולם הגדול. ובמקביל, אפשרויות לחיפוש משפחתך הגרעינית.
נדבך על נדבך אספת פרטים, בניסיון לאתר את אמך, את אחותך, מהן נפרדת בגיל צעיר. תלית תקווה על החיפוש הזה והיא נשארה תלויה באוויר.
משאירה אחריה אכזבה.
בארץ ישראל, בקיבוץ חורשים, מצאת את המקום שלך בעולם.
נכון שאין מי שישב עליך שבעה בביתך, אבל יש קהילה, שעומדת עכשיו סביבך, מכבדת ומוכירה, את אומץ ליבך, את סקרנותך האינסופית, את חריצותך. נוצרת קרוב ללב, את נימוסיך את סיפוריך שאספת וחלקת בנדיבות, עם כל מי שהסכים לעצור ולהקשיב.
קהילת חורשים מלווה אותך היום בדרככך האחרונה, באהבה ובהערכה.
תודה על כל מה שלימדת את כולנו לאורך השנים.
בלעדיך לא הייתי מכירה את שירתה של שינייד אוקונור, באירית.